חוסן חברתי הפתרון המושלם למדינת ישראל 

שלושה משתנים אקטואליים עשויים לתרום באופן בלעדי לחוסנה החברתי של מדינת ישראל:
יכולתה הכלכלית, כוח ההרתעה שלה והמבנה החברתי שלה.
מזה זמן רב, יכולתה הכלכלית של מדינת ישראל הולכת ופוחתת. במיוחד לאור העובדה כי סדרות היצור בישראל קטנות ביותר, עלות היצור גבוה ומספר השווקים הפתוחים בפניה קטנים. לכך, יש להוסיף את שנת 1992, שנה בה נפרצו כל מסגרות מכסי המגן שהגנו קצת על הנותר ויש לנו מה שאנו קוראים בעיתונות "משבר כלכלי חמור". מדיניות ההשקעות של ממשלות ישראל, גורמת להשקעה דווקא ברווחתם של סקטורים ייעודיים ולא השקעות בתשתית אנושית. הקלישאה השחוקה של הון אנושי ישראלי, מזמן נשארה מעין סיסמת בחירות ופחות מכך.
כוח ההרתעה הישראלי, נשחק עד דק במהלכם של שגיאות טקטיות ואסטרטגיות שונות. נציין להלן אחדות מהן. נזכיר כאן גם את ההשתעשעות כביכול ביכולת לנצח שטיפחו לעצמם הערבים מאז מלחמת יום הכיפורים. מוטיב זה, נאמר לא אחת על ידי המצרים המציגים בפני כל את ניצחונם המזהיר במלחמת 1973. כאשר אף אחד לא טורח להזכיר להם את המציאות הכואבת. צהל ישב במרחק של פחות משעתיים נסיעה מקהיר ודמשק. זאת, בעוד חייליהם מדשדשים במצור על הארמייה השלישית. אם בניצחון ערבי עסקינן, הרי היה גלוי וידוע כי בזכותו של קיסינג'ר הצליחו המצרים והסורים להציל את כבודם. כך, שאפילו תיקו אין לפנינו. חיילי צהל בגופם, יכולתם ובלחימתם נצחו גם את המלחמה הזו.
מכאן, הדרך הייתה קצרה להפחתה משמעותית בכוח ההרתעה של ישראל. הראשונה הנסיגה מלבנון בשנת 1985. נסיגה שלוותה בויכוח מעל גבי העיתונות הישראלית, בדבר יכולתו של כוח גרילה מיומן, קטן להביא לידי שבירתו של כוח צבאי גדול. יחד עם הויכוח המלומד והמצוץ מהאצבע כי אין אפשרות לנצח את הטרור, דבר שהביא לידי מחשבה "פרועה" כי כוח גרילה פלשתינאי יכול לנצח את צהל. התפתחות חמורה יותר הביאה האינתיפדה הראשונה אשר נופחה מעבר לכל פרופורציה ע"י גורמים אינטרסנטיים שרצו ל"הוכיח", הינה ה"כיבוש" משחית, יש מקום למאוויים של "עם" לעצמאות וכיוצא באלו. חוסר התגובה האופרטיבית הנכונה כנגד שתי התופעות הללו, גורמות למעשה להלך מחשבתי חמור בקרב אויביה של המדינה. הבריחה השניה מלבנון תוך כדי הפקרתם של כלי נשק ואנשים, מזכירה להרבה אנשים אחרים את הבריחה מסייגון. בריחת צהל בפקודת ברק מלבנון הודיע לאויב כי אנחנו מקבלים את הגישה כי הם ניצחו. דבר שבהכרח מביא את הטרור עד לפתחו של כל אחד ואחד מאיתנו.
ההרכב של המבנה החברתי הישראלי, מהווה את אחת הבעיות הקשות ביותר של המדינה. מדינת יהודית שקראנו להקמתה ובזכות קריאה זו הגיעו כמעט כל העולים ביניהם אבי, הפכה למדינת כל תושביה. בזכות קריאה זו, היו מוכנים הדורות המייסדים ואין הכוונה רק לאלו שבאו לפני 48, כי את המדינה יסדנו אנחנו העולים אחרי 48, בגופנו, בנפשנו בעמלנו. היינו מוכנים לכל עוול שנעשה לנו. הפליה, העדפה מערכת חינוך קלוקלת ומגורים במעברות, אוהלים, ו"קופסאות גפרורים" המכונים שיכונים. עבודה בייעור וכיוצא בזה. זאת בעוד שאז טרם ידענו, אבל היו תמיד גם כאלו שעשו הון על חשבון העם. באמתלה כי הם נחוצים כדי לייצר מקומות עבודה וכו'.
ההרכב החברתי של ישראל, השתנה לפחות ארבע פעמים במהלך השנים. מישוב אשכנזי בעיקרו בשנות הארבעים, לישוב צפון אפריקאי בעיקרו בשנות החמישים והשישים לישוב מזרח אירופאי בעיקרו בשנות התשעים ומישוב אידיאליסטי לישוב אגואיסטי החל משנות השמונים ועד היום. המבנה החברתי המורכב של חברת מהגרים לא פרופורציונלית, יחד עם גישות סוציולוגיות שאינן הולמות את מצבה הפוליטי של החברה היהודית מהווה את אחת הגורמים העיקריים להתדרדרות. כאשר הטעות הבסיסית טמונה דווקא בגישה. בניגוד לחברות מהגרים אחרות בעולם, החברה היהודית היא חברה בעלת תרבות יציבה ומעוגנת היטב. זה מה ששמר עליה במהלך 5000 שנות היסטוריה. במדינת ישראל, הגיעו מספר סוציולוגיים בשנות השמונים, והחליטו על פלורליזם תרבותי. דבר שהפך את החברה הישראלית, לאוסף של פריטים חלשלושים שאינם מוכנים לקבל אף אחד אחר.
כאן, טמונה גם הטעות השניה. החברה הישראלית איננה יכולה לכלול את החברה הערבית החיה בישראל. זה נובע מכמה וכמה סיבות. הראשונה עצם הגדרתם של הערבים בישראל גורמת להם להיות חברה נפרדת מהחברה הישראלית. המונח המצחיק עד לכאב של ערבי-ישראלי הוא אחד הגורמים לטעות האופטית שכביכול הערבים תושבי ישראל הם חלק מהחברה הישראלית. באף קריטריון סוציולוגי אין כל אפשרות לשייך אותם אלינו. אין בינינו אף מוסד חברתי משותף למעט השותפות המוגבלת בחיי הכלכלה. שותפות שכזו בחיי הכלכלה יש גם בינינו לבין האמריקאים, או הצרפתים. כמו שאין אפשרות לקרוא לצרפתים חלק מהחברה הישראלית בגלל שיש לנו מכנה משותף כלכלי, כך אין אפשרות לקרוא לערבים תושבי המקום כחלק מהחברה הישראלית.
דבר אחר, מהיותנו טועים בהגדרה, אנו למעשה מצפים למערכת יחסים מיוחדת של הערבים עם המדינה. אנו מצפים שהם יהוו חלק או ייקחו חלק אופרטיבי בבניין ובשמירה על הארץ. כשאין הדבר כך, אנו כועסים עליהם על כך שהם "גיס חמישי" או כל סופרלטיב פוליטי אחר.
שלושת המשתנים הללו מקבלים משמעות רבה יותר בחיי היום שלנו. אפילו את התוכנית הכלכלית, בין היא טובה או רעה, אף אחד אינו שוקל אותה תחת הקריטריון האם זה יעזור למדינה, או לחברה הישראלית. אלא, השיקול בראש וראשונה איך זה פוגע בי.
כל שיקול היוצא מנקודת הנחה פרטית אינו יכול לתרום לכלל. ומכאן, טמונה למעשה הבעייתיות של החברה בישראל. הפכנו להיות מדינה ולא קהילה. הקהילה היהודית בגולה, יכלה לשרוד את כל המשברים, הפוגרומים, ההתעללויות והגזרות בכל המישורים.
אולם, החברה הישראלית איננה מסוגלת אולי, להתעלות על עצמה ולנסות להתעשת. ניתן כאן להוסיף טונות של דוגמאות על כך, שהישראלים שכחו את עצמם כקהילה וזוכרים רק את עצמם כפרטים. אולם, היריעה קצרה מלהכיל את כל "הדוגמאות". לכן, נקצר ונלך דווקא לכיוון הפתרונות.
על מנת להציע כל פתרון אופרטיבי למצב, נחוצה מערכת חינוך טובה יותר. מערכת חינוך אשר איננה מאשימה את הבית, מתנערת מאחריות ואוספת נקודות רק כשזה נוח לה. החינוך בישראל שבוי בידיהם של פקידים. בדיוק כמו שטענו לא אחת נגד משרד האוצר שהוא מנוהל ע"י פקידים. כדי להגיע למערכת חינוך טובה, צריך לפרק לאלתר את משרד החינוך במתכונתו הנוכחית. דרך פירוקו ניתן גם לחסוך מיליונים על משכורות פקידים ותקורה מנהלית שאיננה תורמת ישירות לחינוך.
לפרק את משרד החינוך, נשמע כמו עצת אחיתופל הטובה ביותר האפשרית, ולכן, ההסבר הכרחי. ברגע שמשרד החינוך יעסוק במתן תעודות בלבד, יוכל המשרד לכוון את החינוך לאפיק חיובי יותר. תארו לעצמכם, משרד חינוך אשר מפיק אחת לתקופה חוברת הכוללת את הנושאים עליהם יש להבחן כדי לקבל תעודת גמר זו או אחרת. איך להגיע לתעודה, זה יהיה באחריות בית הספר עצמו. בית הספר ינוהל ע"י וועדת היגוי שתכלול את צוות המורים, ההורים והרשות המקומית. אין צורך במפקחים, פקידים וכל מיני אנשים אחרים אשר תרומתם היא רק בירוקרטית בלבד. המבנה הארגוני הנוכחי של מערכת החינוך יוצרת עיוות וחוסר פרופורציה. על כל 1 - שמגיע לתלמיד מקצה האוצר עוד 99 - כדי לממן את הארגון. אפשר לבדוק את זה ולראות איך התקורה הניהולית, מימון משכורות הפקידים, חשמל, טלפון, נסיעות וציוד של המשרדים, גוזל כמעט את כל תקציב החינוך. עלות העברת הכספים, כל כך גבוה שבסופו של דבר מימון הלימודים, משכורות המורים ואמצעי העזר נפגם ונפגע קשות.
בעזרת ביטול משרד החינוך, קרי, ביטול הפקידות המלווה של המשרד, יש סיכוי טוב יותר לקבל יותר כסף ייעודי לחינוך. לפטר פחות מורים ואף להעלות את שכרם של מורים. המורים על פי שיטה זו, יהיו צריכים להתאמץ יותר כדי להמשיך במלאכתם. הם ירצו להתאמץ יותר כי שכרם יהיה בהתאם למאמץ שהשקיעו. המתקנים יהיו טובים יותר כי אין גורמים הגוזרים בדרך את ליטרת הבשר שלהם. והתוצאה הסופית, יותר ויותר תלמידים יוכלו לקבל יותר.
המצב הנוכחי בו כדי לחסוך מגדילים את מספר תלמידים בכיתה, מפטרים מורים במקצועות שאינם תורמים "ישירות" כמו ציור, אומנות, מוזיקה וכו'. מקצצים בשעות איכות בבית הספר, לומדים בבתי ספר מפלצתיים בגודלם עם 1000 ו-2000 תלמידים, אנו ממשיכים להנציח את הבעייתיות של החברה הישראלית. לדעתי אי אפשר להמשיך כך..